"מדריכי טיולים מקצועיים בשווקים ובשכונות של ירושלים העתיקה והחדשה".
סיור בקברי נחל קדרון- החלק הצפוני של תעלת הרחוב ההרודיאני מחניון גבעתי למרכז דוידסון (השלמה מהסיורים הקודמים)- סיור ברובע ההרודיאני- ביקור בבבית השרוף- וסיור מודרך מרגש במוזיאון ישראל: היכל הספר ודגם בית שני. בבית שני בירושלים בשנת 1820 גדלה והתפשטה לדונם. ההיסטוריונים עתיקים ביקרו בה ומתארים את עושרה וגדולתה. "פליניוס הזקן" עם הגעתו לירושלים במאה הראשונה לספירה מעתיר ומכריז על ירושלים כעיר הכי המפוארת במזרח. וחכמינו כתבו: "שמי שלא ראה ירושלים, לא ראה כרך מימיו". בית המקדש היה כמעין יהלום ומקור משיכה ליהודים וגם לגויים מכל העולם שבאו לראות את יחודה ופארה. הביקורים גרמו לכך שיהיו הכנסות רבות לקופת המקדש. אחרי ההתחלה הצנועה בזמן שיבת ציון, ירושלים שוב מתרחבת לגבעה המערבית הגדולה . ירושלים חוזרת לשם כמו בתקופת בית ראשון והיא ממשיכה וגדלה מערבה וצפונה. רוב בתי העיר חרבו אך עדיין רואים פה ושם את השרידים המפוארים של ירושלים של תקופת בית שני. "שערי ירושלים" הם השערים המאפשרים כניסה לעיר העתיקה דרך חומות ירושלים. בימינו ישנם שבעה שערים פתוחים לשימוש תושבי העיר העתיקה ומספר שערים סגורים היה שער אחד סגור וחשוב עד מאוד ליהודים ונראה שגם לאחרים "שער הרחמים" ממזרח.
השערים שניתן להיכנס בהם לארבעת הרובעים הם: השער החדש, שער שכם, שער האריות, שער הפרחים, שער הרחמים, שער ציון, שער האשפות ושער יפו. כולם נפתחו ונפרצו בתקופות שונות אך כולם נפרצו בתקופה העות'מאנית. . השער המאוחר והאחרון שנפתח היה השער החדש. "השער החדש" נפרץ ונפתח ברובע הנוצרי בשנת 1889 וקיצר את הדרך לצליינים להגיע אל "כנסיית הקבר".
השערים בימי בית ראשון היה לפחות אחד והוא שער האשפות- שער קיפינוס במערב קודש הקודשים. המשנה במסכת מידות מזכירה שער אחד בלבד, לאורך הכותל המערבי, והוא שער "קיפונוס מן המערב משמש כניסה ויציאה…" (מסכת מידות פרק א' משנה ג'). הוא נקרא כנראה על שם האיששתרם לבנייתו, או על שם אחד מן הנציבים הרומיים שהיה בירושלים בשנת 7 לספירה. יתכן שהמילה קיפונוס משמעותה ביוונית עבודת הגן, ואפשר שהיה גן ורדים בקרבת שער זה (פירוש בעל שלטי גיבורים).
בבית שני בתקופת נחמיה גם לא ברור מספר השערים אפילו שבספר נחמיה מצוינים שמות שונים.
בזמן הורדוס המלך הגדול שערי הכניסה העיקריים למתחם המקודש הם : שערי חולדה המצויים בכותל הדרומי והיום הם סתומים. כנראה הם היו כפולים ,אחד לכניסה והשני ליציאה. בכותל המזרחי היה שער שושן בגלל "שושן הבירה". שער שושן היה לאות תודה לכורש המרשה לבנות את המקדש ודרכו יצא הכהן הגדול השורף את הפרה בהר הזיתים. בכותל הצפוני הייתה מצודת אנטונייה היה שער טדי.
שער טדי בצפון ולא היה בו שימוש ונקרא טדי שהוא תרגום של "סוד" ו"הצנע" משום שמי שדורך שם החייב ללכת בצנעה. ב"שלטי הגבורים" נאמר כי נקרא טדי שעניינו חולשה, היינו שער החלש משום שהיה חסר לשער משקוף והיו שני עמודי אבן מוטים שעונים ונשענים זה על גב זה, קצר מלמעלה ורחב מלמטה והיה כמו משולש.
לאורך הכותל המערבי ניתן לזהות כיום ממצאים של ארבעה שערים מימי בית שני שנכתב עליהם על ידי יוסף בן מתתיהו: שער וורן. קשת רובינסון, שער ברקלי והשער מעל קשת וילסון. השערים והקשתות בא מהארכיאולוגים וקצינים חוקי ירושלים והר הבית במאה ה-19. יוסף בן מתתיהו ( יוספוס פלביוס ) בספרו קדמוניות היהודים ט"ו/410 מספר על ארבעה שערים עתיקים, שהיו בזמנו, לאורכו של הכותל המערבי. : "בחלקים המערביים של החומה ניצבו ארבעה שערים, אחד שפניו אל ארמון המלך דרך העמק שבאמצע ושנחצה לשם מעבר (כיום מזוהה כקשת וילסון), שניים אל הפרבר (כיום מזוהים כשער ברקלי וכשער וורן) והשער האחרון אל שאר חלקי העיר ונפרד ממנה על ידי מדרגות רבות למטה אל העמק וממנו שוב למעלה כיום מזוהה עם השער מעל קשת רובינסון. שער ברקלי ושער וורן הם פתחים של מנהרות שהובילו אל מתחת למפלס הר הבית. דרך מנהרות אלה עלו בעבר אל הר הבית עצמו. שני שערים נוספים הובילו ישירות למפלס הר הבית. אל השער שמעל קשת רובינסון הובילו מדרגות ממפלס הרחוב. ואל השער שמעל קשת וילסון הוביל גשר. בצידו השני של עמק קידרון מתנשא לו הר זיתים. בימי דוד המלך הר זיתים מתקדש כמקום תפילה. בימי בית שני עמק יהושפט או נחל קדרון מקבל משמעות מיוחדת ואחרת. השכינה שזזה מהר הבית החרב לאחר חורבן בית ראשון עוברת להר זיתים ומהר הזיתים השכינה עוברת ומסתלקת למדבר יהודה. באותו נתיב שהשכינה הלכה לה והסתלקה בוא תבוא ברבות הימים בתחיית המתים. לא כולם יזכו לקום בתחיית המתים. בעמק יהושפט יהיה משפט מי לחיים ומי להמשיך לשכב על מקומו , השכניה ומשפט אחרית הימים גרם לכך שיהודים רצו להיקבר בהר הזיתים . בתנ"ך הסיפור מופיע בספר דניאל ד'
"מצבות מונומנטליות בעמק קידרון בירושלים".
הסיור בעמק יהושפט מתחיל מתצפית על הקברים וסיפורם של דוד ואבשלום. בעיות שהיו לדוד בתוך המשפחה עם בנו אבשלום . אבשלום שרצה להיות מלך בעצמו וגייס המונים נגד דוד. דוד המלך אהב אות אבשלום ובמקום להילחם בו נס אל המדבר. בבורחו מין הארמון דוד בוחר לנוס במעלה הר הזיתים. דוד בוכה וחפוי ראש,מתפלל שם וכך המקום מתקדש כמקום תפילה. אבשלום אונס את פילגשיו של דוד לעיני כל העם, כדי שהעם יבין שהוא ימרוד עד הסוף, ניצחון או מוות. אבשלום עושה זאת לפי העצה הראשונה שקיבל מאחיתופל- "עצת אחיתופל"אבל אבשלום לא מקבל עצה השנייה לרדוף מיד אחר דוד אביו ובוחר לגייס כוח צבאי. דוד גם מגייס כוח ומנצח את אבשלום ואבשלום נהרג בבורחו מחייליו של דוד. אבשלום עוד בחיו בונה לעצמו יד הנצחה ענק ולא ידוע מיקומו עד ימינו. דמותו של אבשלום הייתה דמות שלילית, תושבי ירושלים היו מגיעים לכאן עם הילדים השובבים והיו סוקלים את המצבה באבנים. לפני החפירותניתן היה למצוא אבנים רבות וישנה אגדה נוספת על נפוליאון שירה על הקבר מתותח. נפוליאון לפי ההגדה גם מגיע לירושלים ועומד מול קבר יד אבשלום,שומע את סיפורו של אבשלום ומחליט להרוס את הקבר- יורה ולא פוגע,ונוצר בור בדופן. יורה פעם שנייה והיד שעמדה על גג הקבר נופלת מטה. היד נפלה ומוצבת היום בלובר בפריס.
זו אגדה יפה אך כנראה נפוליאון לא היה בירושלים, שנית לא הייתה יד מעל הקבר אלא פרח לוטוס. שלישית- הבור הוא הפתח שחפרו הנזירים הביזנטיים שבחרו לגור בפנים. חמישית הקבר ההוא לא של אבשלום בנו של דוד וזוהי מצבה אחרת אך שמה "יד אבשלום" אותה מצבה שבנה אבשלום לעצמו עוד הכיר יוספוס פלאוויוס, היא נעלמה אחרי זה ולא יודעים איפה היא הייתה. הבלבול במצבות גרם לכך שיחפשו זהב כל שודדי העתיקות. במגילות קומראן יש איזכור "ליד אבשלום" ואם תחפור 12 אמות תמצא 80 כיכרות זהב. "ההגדה שקושרת את המצבה הנוכחית לאבשלום נוצרה כנראה במאה העשירית לספירה והקבר נבנה בסוף בית שני". ניתן ללהבין לפי האדריכלות והאלמנטים שמתאימים לסוף בית שני. המצבה חלקית חצובה בסלע. יש כאן דמוי בניין ובסיס שעליו עומדים עמודים בשם סתלבט. הכותרות מעל העמודים הם כותרות יוניות. פס מוחלק ללא איתור מעליו,כרכוב מצרי וכיפה מעל הכל בצורת קונוס המזדקר כלפי מעלה. הכרכוב המצרי הוא השפעה מצרית. מונומנט משלב שתי מסורות בניה משתי התרבויות. הוא מתוארך בערך למאה הראשונה לאחר הספירה לפי רוב הדעות. החלק עליון אינו חצוב אלא בנוי. הנוסך הזה של המצבה מופיע בהרבה קברים באימפריה הרומית. מצבת הנצחה שמסמלת עליית נשימה למרומים. בירושלים הקפידו לבנות ללא העמדת פסלים. לכן כאן התוצאה היא במקצת שונה. יש התחשבות באופי התושבים היהודים. בחלק עליון היה כנראה פרח לוטוס. כך מוצאים במצבות דומות ברחבי האימפריה. מי קבור בקבר ואיפה היה ממוקם המת? החור בחזית נוצר עקב חדירה מאוחרת של נזירים ביזנטיים שבחרו לגור בתוך הקבר. הפתח המקורי נמצא למעלה מצד ימין. כנראה היה סולם עץ וממנו עברו למדרגות. בפנים יש אצטבאות אבן להנחת המתים. קבור כאן מישהו עשיר. אצולת ירושלים. כנראה ממעמד גבוה של כוהנים. יותר מדויק לא ניתן לקבוע. על אחת הקירות התגלתה כתובת ביוונית. כנראה הנזירים הביזנטיים שגרו כאן כתבו על הכיר שזהו קבר זכריה אביו של יוחנן המטביל. מצד שמאל ישנה מערה נפרדת צדדית המאותרת בעלי גפן. היא בעלת כניסה נפרדת ונועדה לשאר בני המשפחה.
"קבר בני חזיר" -.קבר בני חזיר הוא הקדום מבין הקברים כאן. הוא כולו חצוב ומדמה מערת קבורה. הכותרות של עמודיו דוריות. העמודים מדמים כניסה להיכל המקדש באימפריה רומית. אין באלמנטים אדריכליים שלו שום סממן מזרחי רק אדריכלות מערבית. לכן חושבים שהוא יותר קדום. אין עדיין ערבוב סגנונות. על כתליו מצאו כיתוב בכתב עברי של סוף ימי בית שני. כתובת ארוכה: "זה קבר והנפש של אלעזר חניה יועזר יהודה שמעון יוחנן בני יוספ בן עובר יוספ ואלעזר בני חניה כהנים מבני חזיר" (תלמוד ירושלמי צוחק על העשירים ובונים ומתפארים בנפשות) בני חזיר הם הכוהנים. משפחת חזיר מוכרת כמשפחה מאוד מיוחסת עוד מימי בית ראשון. היא ממשמרות הכהונה. הם בין שבי ציון בתקופת נחמיה המופיעים כאחד החותמים על מכתבי העם. מי שקבור כאן מיחס את עצמו למשפחה וותיקה ומיוחסת זאת. הנפש של הקבר חסרה והיא אולי הייתה מצד שמאל. רואים משמאלו אבן מוחלקת שמעליה כנראה עמדה בימי קדם פירמידה שנהרסה. קבר של בני חזיר מתוארך לסוף מאה שניה לפני הספירה.
הקבר השלישי נקרא קבר זכריה. הוא ממאה הראשונה לפני הספירה. בו גם רואים השפעה מצרית. יש בו פירמידה שמאתרת את הגג. כותרות שוב יוניות. המבנה לא חלול. איפה החלל לקבורת המתים? אולי הקבר לא גמור? אולי מקום קבורה שלו לא גמור או זהו המבנה שבצדו הימיני. המסורת מיחסת את המצבה לנביא זכריה בן יהוידע, המוזכר בספר דברי הימים ב'. הרגו אותו במקום הקדוש, בבית המקדש ועוד בשבת ביום הכיפורים. מלך יואש הרג אותו בגלל הביקורת. הרג הנביא זה אבלה נוראה ואין לה תקנה והיא אחד הסיבות לחורבן הבית. דמו של נביא לא שקט. בתלמוד מובא לסיפור של בבלים, נבוזראדן שראה משהו מוזר ומבעבע במקום שאל לפשרו. אמרו לו שזהו דם הקורבנות ולא התרצה. בסוף הסבירו לו שזהו דם אחד נביאינו שהרגנו. נבוזראדן הרג הרבה אנשים לפני קיברו כדי לפייס את רוחו. הסיפור מופיע בתלמוד בבלי במסכת גטים. סיפור בא להדגיש את חוסר מסוריות של תקופת בית שני. גם לאחר החורבן הנוסעים העוברים במקום מספרים שבמקום עדין רואים דם מבעבע של זכריה. המקום הופך לקדוש. מלא אגדות נרקמו סביב הקברים היפים בעמק יהושפט. אם מול קבר אבשלום אנשים לא רצו להיקבר. כאן סביב קבר זכריה הכל היה מלא בקברים שלא נראים יותר על פני השטח. הם נהרסו בתקופה הבריטית והירדניות. הם עשו כאן חפירות וחיפוש מטמון. נהרסו הרבה קברים ושוברו הרבה מצבות. פילסו שני דרכים דרך בית הקברות. לאחר 67 בית הקברות עבר שיחזור חלקי. הדרכים שנוצרו נשארו, אך הוסיפו מצבות רקות כדי לחסום אפשרות המשך החפירות.
חניון גבעתי ותעלת הניקוז הצפונית– מאלפיים ושבע חופרים בחניון גבעתי שלפני זה היה חניון לאוטובוסים שבאים לכותל. החפירות נותנים תמונה יותר מדויקת של מה היתה עיר דוד. למשל איפה היה וודי של טרפיון, שהוא מעבר לשטח החפירות. וודי התגלה מערבה מהמשוער. רואים שהיה כאן מבנה מונומנטלי גדול המתאים לארמון ולא היפודרום כפי שמוצג בדגם במוזיאון ישראל. יש כאן ייצוג של כל השכבות והתקופות. מימי בית ראשון ועד לעדן המודרני. השטח נרכש מערבים והתחילו חפירת עצלה לפני תחילת הבניה. שכבת בית ראשון היא עכשיו בחפירות. מה שכבר התפרסם זה מבנה רב ממדים וסדרה של בסיסי עמודים. חצר מרכזית מוקפת עמודים. וילה ענקית עם פסיפס וציורי קיר.
"סיור בתעלת הניקוז של הורדוס".
מבניה רגילה של מנהרת הניקוז הגיע הורדןס לסלע וממשיך לחצוב בתוך סלע האם. הסיתות המדויק עדי שיוכלו להניח את הסלע במקום המדויק וגם פה ניתן לראות אי דיוקים.
סיור ברובע ההרודיאני ברובע היהודי.
בעיר התחתונה גרו פשוטי העם. בעיר העליונה גרו העשירים. גדילת ירושלים מתחילה עם יסוד המדינה החשמונאית. כי יש אריסטוקרטיה ופקידות. העיר מתחילה לטפס על הגבעה המערבית. ירושלים ימי הורדוס היא עיר עם מוסדות תרבות מערביים. תאתרון, אמפיתאתרון, היפודרום ארמונות ווילות. הורדוס גם בנה לעצמו ארמון חדש. החיים בירושלים של הורדוס מתוארים אצל יוספוס. לא כולם אהבו את סגנון החיים המערבי. אבל שועי הארץ נהנו כאן מהחיים. בקיטוב הקיצוני הביא בסוף למלחמת אחים ולחורבן.ישנם ממצאים מתקופת בית ראשון. מנורות שמן, פסלונים של עבודה זרה. הם סימן שבבית ראשון ירושלים לא היתה מונותאיסטית עד הסוף. לא לחינם כתבו החכמים "כמספר עריך ישראל כך מספר אלוהיך". אפשר להגיד שמהות הבעיות בתקופת בית ראשון דומה לבית השני. והיא הנאמנות לערכי היהדות. בבית ראשון המאבק מול אלילים. בבית שני המאבק נגד התייוונות. עיקר הממצאים מהשטח הם מתקופת הורדוס.
ממצאים הם מהמאה האחרונה של ימי בית שני: נחשפו בקום עשרה פסיפסים בסגנון הדומה ליריחו והרודיון. הקפדה על איסור פסל ותמונה. עולם הצומח וצורות גאומטריות משומשות בפסיפסים. ציור מנורה שהתגלה במקום הוא מאוד חשוב כי מראה לנו איך נראתה המנורה. דימויה כאן לעומת איך שהיא נראית בשער טיטוס ברומה . שם היא עם בסיס מדורג עם ציורים פגניים.– זהו הציור הקדום ביותר שמעביר לנו איך היא היתה באמת. יש למנורה שלוש רגלים, בדומה למתואר מקורות. הציור יותר נאמן למקור מכל ציור קיים. משאירים שבתמונה רואים חלק משלחן לחם הפנים ומזבח הקטורת.
כלי אבן הם היקרים במיוחד. הם מיוחדים כי לא מקבלים טומאה. הם מאפיינים בית יהודי בתקופת בית שני. כלי אבן שלא מקבל טומא יש לו ערך מיוחד לכהן. אלה בתים של אנשים עשירים. רואים בנוסף למקוואות את האמבטיות בתוך הבתים. בימי בית השני הכוהנים גרים כאן. ההבדל השני מפשוטי העם הם מנהגי הטהרה. בכל בית נמצאו מקוואות, בנוסף לאמבטיית. יש גם אמבטיה קטנה לטבילת הרגלים. מתקן עגול לעריבת רגליים או "מעריבה", מיועד לרחיצת רגלים לפני הכניסה למקווה. הכוהן העובד בבית המקדש כל הזמן חייב להיות במצב הטהרה. האוכל שלו טהור. אפילו אסור לו לאכול עם אנשים לא טהורים. לכן יצא אפילו האוכל אצל צדוקים שימש להפרדה מפשוטי העם. לחכמים יש ביקורת לא על טהרה אלה על ההגזמה בהקפדה עליה. בתלמוד מובא סיפור התחרות בין שני הכוהנים. אחד נועץ סכין בחזה של השני בבית המקדש. האב של הנרצח רואה וצועק שצריך מהר להוציא מבנו את הסכין לפני שהוא מת. אחרת תיטמא הסכין.
לפי התלמוד עיקר החיים של הכוהנים היא נהנתנות וכסף. הורדוס דואג לנאמנות של הכוהנים. לכן הוא מחפש וממנה אנשים שלא דווקא מנהיגים רוחניים אלא אנשים שיושבים על ברזי הכנסת הכסף ומעוניינים בשקט. לכן יש נתק בין העיר העליונה ותחתונה. החיים השונים מביאים גם להבדלים במנהגים. העיר התחתונה חייה את התורה שבעל פה ופירושיה. דברי החכמים. לכן הם הפרושים. בעיר העליונה מסתמכים על דברים כתובים. לכן רוב הצדוקים הם האריסטוקרטיה. הבוז לאנשים האלה מובא בתלמוד: נאמר "שעדיף תמיד חכם ממזר מאשר כהן גדול בור ועם הארץ". עוד ממצא המצביע על אושרו של המקום
כלי זכוכית של אניון מצידון. הוא אמן הזכוכית הנחשב ביותר באימפריה הרומית. כאן מצאו שני כלים שאניון עשה. מוצגים במקום גם שעוני שמש, משקלות, דפוס אבן לרצועות חרס. ריצוף מיוחד שהוא נמצא בבתים העשירים ביותר וארמונות. זה ריצוף שריצף את הר הבית. נמצאו שרידים ממנו שם. רק האומנים מרומה ידעו לעשותו. הם אבל היו גילדה סגורה ששמרה על סוד הריצוף. אופוס סקטילה שמו. כנראה שהם הוזמנו מרומה במיוחד לעבוד על הר הבית וכאן על הבתים הנבחרים רואים גם חדר שרוף ומפויח. זהו כנראה הפיח של שריפת ירושלים.הפער שבין החברה בעיר תחתונה לחברה בעיר עליונה תתפוצץ במלחמת אחים והביא לחרבן. רומאים החריבו את העיר העליונה לאחר חורבן בית המקדש. בעיר התחתונה היה מוקד הקנאים. לקח לטיטוס עוד חודש לכבוש את עיר העליונה. אחרי תשע באב, בט' באלול הצליחו הלגיונות הרומים להפקיע בתוך העיר העליונה. הרומאים לא לקחו שבויים והרגו את רובם. המיתו אנשים באין מספר ושרפו את הבתים. הרג הוא רבותי וחורבן הוא מוחלט. ארבע לגיונות נלחמו בירושלים. קרוב לשמונים אלף איש. אבדות כבדות ספגו הרומאים בחמש שנות המרד, היתה להם סיבה לכעוס. סיורים ירושלמיים בעקבות "בית ראשון ובית שני"-סיורים בעקבות המקרא בירושלים.
עוד לקריאה www.siyuerboutiqe.com www.efitours.co.il
