סרן שילה (צ'יקו) כהן הי"ד.
"אני מצפה מעצמי ומכל אחד מכם לחתור למגע בהגנה על הבית.
אם יקרה משהו ואני לא אפעל ככה, אני מודיע לכם שאזרוק את הסיכה, אעזוב את היחידה ולא אחזור לכאן, כי אני לא ראוי! וככה אני מצפה גם מכם".
זהו המשפט האחרון שאמר שילה לחייליו (צוות צ'יקו), לפני ששחרר אותם לחופשת "רגילה" בחג.
למרות שהיו אלה ימים של רגיעה ושגרה, כאשר באופק לא נראה איום – בדברים הללו בחר לשדר לחייליו את הרוח המצופה מכל אחד מהם וכך בחר לשחררם לחופשה.
ברור להם, שצ'יקו שלהם, לא יכול היה להתנהג אחרת. הם גאים בו, מעריכים אותו ומעריצים אותו על כך!
הדברים הללו הינם מרכיב נוסף בפאזל שמורכב מהרבה חלקים, כמעט כמו הלב השבור שלנו.
זו לא עוד "שבעה" בה מגיעים כל החברים ומספרים סיפורים על היקר לנו מכל. כולם בלחימה – החברים מהישיבה, מהצוות, החיילים שלו, המפקדים.
האמת, זה לא מפתיע אותנו. כי כזה היה שילה שלנו, ילד מיוחד, יצירתי ומפתיע.
כך גם פעל בדרכו האחרונה וזה מה שהצלחנו לחבר עד עכשיו.
סרן שילה כהן, בן 24, משדרות.
מפקד צוות ביחידת שלדג – צוות צ׳יקו. בשמחת תורה היה בביתו בשדרות. בשעות הבוקר המוקדמות, כשהחלו מתקפות הטילים והדיווחים על חדירות ליישובי העוטף מיד פעל לחתירה למגע.
שילה יצר קשר עם חבריו ליחידה בניסיון לחבור אליהם. לוח הזמנים הדוחק והדחיפות לצאת אל קו האש, גרמו לו להחליט לצאת לשטח האש באופן עצמאי, לפני שהוקפץ ע"י היחידה.
שילה עלה על מדים ועמד בכניסה לבית ברחוב, זיהה רכב אזרחי עם לוחמים בדרכם וביקש להצטרף אליהם. שילה, חמוש באקדח בלבד הבין שבשלב זה הלחימה מורכבת, לכן לקח את הנשק הארוך מאחיו הקטן שגם הוא משרת בצבא, והצטרף לרכב בדרכו דרומה. בשלב הראשון שילה הגיע לתחנת המשטרה בשדרות, שם היה מוקד הלחימה בעיר. כאשר שהבין שהאירוע נמצא בשליטה של כוחות אחרים ולאחר ביצוע סריקות ברחובות באזור, התקדם לכיוון צומת הכניסה לשדרות.
גם שם החל לבצע סריקות בשיחים אחר מחבלים שמנסים להיכנס לעיר. לאותו צומת הגיע צוות של סיירת מטכ״ל שהיה בדרכו לאזורי הלחימה. שילה זיהה את אחד הלוחמים שהכיר מקורס קצינים ופשוט קבע עובדה שהוא מצטרף לצוות זה, לקח ציוד של אחד הפצועים שפונה והתקדם איתם במספר התקלויות בדרך – קיבוץ מפלסים, החץ השחור וצומת סעד.
הנקודה האחרונה של הכוח היתה בישוב בארי. תוך כדי לחימה וטיהור בתים ממחבלים, נתקל הכח מספר פעמים. שילה הספיק להיפצע במהלך הלחימה ברגל וביד – ושילה, כמו שילה, החליט להמשיך.
בהתקלות האחרונה, חטף הכוח אש כבדה מצד המחבלים. שילה החליט לטפס לטרסה מוגבהת מעט מהבית, על מנת להשיב אש ולסגור על המחבלים. שם נפגע באורח אנוש, מותו נקבע דקות ספורות לאחר מכן.
שילה נפל בקרב בתאריך כ"ב תשרי תשפ"ד (7.10.2023).
עבורנו כמשפחה, שילה היה ילד, אח מצחיק, מוכשר, חי ואוהב – עוד לפני שהוא היה חייל, קצין וחותר למגע, פשוט כי כך צריך. אנחנו בעיקר כואבים, מתגעגעים, חסרים אותו אבל מאד גאים.
גיבורים בעוטף עזה: מתן אברג'יל מגדוד 13 של גולני שקפץ על רימון שהגיע קרוב לעמדת הנמ"ר שלו ושל חבריו, מתן מנהל אש מול המחבל ובהמשך קפץ על הרימון ובכך מציל את חבריו לנמר.
גיל תעשה מנתיב העשרה שהציל את שני בניו קורן ושי מרימון שזורק המחבל, גיל קצין כבאות ומפקד צוות בכבאות אשקלון, אישתו סבין גיבורת ישראל מקבלת כדור ממשני מחבלים שנכנסו לביתה.
"גיבורות תצפיתניות לוחמות סתר בנחל עוז": נועה מרציאנו, רוני אשל, אביב חג'ג', הדר מרים כהן, שחף ניסני, שירת ים עמר, ים גלס, נועה פרייס, שי אשרם, שירה שוחט, שיר אילת המפקדת, שירה שוחט, עדי לנדמן, יעל לייבושור, מיה ויאלובו פולו. אורי מגידיש חולצה ב 28.10.2023, נועה מרציאנו נרצחה בבית חולים שיפא וחמש בנות תצפיתניות חזרו אלינו אגם ברגר מחולון, קרינה אראייב מירושלים, נעמה לוי מרעננה, דניאלה גלבוע מרעננה. מאיה דיאסטניק שרדה את הטבח בנחל עוז ושרדה.
מתן אברג'יל מגדוד 13 שקפץ על רימון המחבלים ליד ניר עם והציל את צוות הנמ"ר שלו.
גיל תעשה מנתיב העשרה שקפץ על הרימון שהיה בדרך לשני בניו והציל אותם בקופצו על הרימון.
לזכרו של רס"ן שילה הר-אבן, 1998-2023
אנחנו רוצים להביא בפניכם את סיפורו של רס"ן שילה הר-אבן, 1998-2023
אדם, לוחם, מפקד, אח, חבר שהלך לעולמו בטרם עת.
בנה של היועצת המשפטית של האגודה עו"ד אינגריד הר אבן.
ב- 07.10.2023 היה שילה מפקד גזרת נחל עוז, מפקד פלוגה ב"גולני". ב- 06:29 נפתחו שערי הגיהנום.
ב- 08:23 פלא הבריאה שהיה שילה שלנו – נפל בקרב, בן 25, לאחר שבחייו הקצרים הספיק כ"כ הרבה – להיות, ולעשות, ולאהוב, ולהנהיג, ולהשפיע על אחרים.
במהלך קרב הגבורה, שילה עשה את הבלתי אפשרי – פיקד על הגזרה, פיקד על הפלוגה, פיקד על הקרבות בקיבוצים שהותקפו, פיקד על הנמ"ר ממנו נלחם עם צוות חיילים, גיבש את התוכנית לכיבוש מחדש של מוצב נחל עוז להצלת החיילים הנצורים בו, והסתער עם חייליו. ב- 40 הדקות האחרונות הוא היה כבר פצוע קשה, בלי יד ועם חוסם עורקים, אך סירב לוותר. בפיקודו של שילה היה כוח דל במספר בחימוש ובמודיעין, אך שילה וחייליו – בנחישות, ללא מורא, ותוך הקרבה עצמית – הצילו חיי אלפים בגזרת נחל עוז וביישובים שהמחבלים התכוונו להגיע אליהם.
על האומץ, הגבורה, התושיה, התחבולה, הפיקוד, לקיחת האחריות, והכל בקור רוח וכשהוא כבר פצוע קשה ומסרב להתפנות – הומלץ שילה לעיטור הגבורה.
כמו שנאמר בשיר "ארץ הצבי" (תלמה אליגון-רוז)-
"בחצי הלילה, הם קמו
והכו בקצה העולם
כבני רשף, חשו הרחיקו עוף
להשיב את כבוד האדם"
וזה לב העניין – האדם. במהלך הקרב האכזרי והנורא הזה, שילה וחייליו פעלו מתוך ערך אחד נעלה – אהבת האדם והמדינה. כי רק מי שאוהב, יכול לתת את כל מה שיש לו, ויותר – למען הזולת.
שילה תמיד פעל לשנות, להשפיע ולהפוך את המדינה למקום טוב יותר דרך האנשים שעליהם פיקד ואותם חינך להיות יותר טובים. לתפיסת הפיקוד שלו קרא "תרבות מנצחת מלחמות" – מתוך אמונה שהרוח והערכים הם אלו שמנצחים, ואכן – רק הרוח והערכים הם שעמדו לחיילים בעוטף עזה ביום הארור, לאחר שכל היתר קרס, ורק גבורתם היא שהצילה אותנו.
הסטטוס של שילה בווטסאפ היה, "אני לדודי ודודי לי", שסימל עבורו את הערבות ההדדית בעם ישראל, את הנתינה לפני הקבלה.
חיים רבים לא רק ניצלו בזכותו ובזכותם, אלא גם הביאו ויביאו עוד חיים לעולם, והם בתורם יביאו עוד חיים לעולם – וזה עם גדול שחי ויחיה בזכות שילה וכל החיילים שנפלו ביום הארור, ובמלחמות ישראל בכלל.
חלקה ד 8 הרצל הידועה כ"חלקת ה- 07/10" ויותר מדי חלקות ביותר מדי בתי עלמין מלאות באנשים שאהבו את המדינה והזולת, אהבו עד המוות.
לאחר האסון שלנו, למדנו גם על נופלים אחרים אך גם מבלי להכיר אותם אנו יודעים מי הם, אנחנו יודעים שיש קו אמיץ המחבר בין כולם, ושהם למעשה נוצקו מאותו הדפוס, ללא קשר לקהילה הספציפית בה צמחו. הם כולם כאחד אמרו "הנני" ו- "אם לא אני – אז מי"?, התייצבו כשהיה צריך אותם ואפילו עוד קודם, ולא נטשו גם כששילמו הם ומשפחותיהם מחירים כבדים. הם רצו לתוך האש ועד הכדור האחרון.
הם כולם הבנים והבעלים והאבות הכי טובים שיש, ובין אם הם נמצאים עכשיו ליד כיסא הכבוד בשמיים או במקום אחר, הם כולם מלאכים קדושים, שבזכותם עם הנצח ממשיך והולך בדרכו הארוכה.
משפחת הר-אבן
נלקח מהניוזלטר של אגודת מורה הדרך.