סיורים מודרכים וטיולים בלב לבה של ירושלים על ציר יפו ורחוב קינג ג'ורג'. בית סנסור ירושלים במרכז העיר: מבנה שנבנה על ידי איש העסקים הערבי כמאל מיכאיל סנסור ב1929. הבנין תוכנן על ידי האחים סמאחה ונבנה בסיגנון האקלקטי ושולבו מוטיבים מסיגנון הרוקוקו. מדרחוב בן יהודה: בשנת 1983 סגרו את רחוב בן יהודה והפך "למדרחוב בן יהודה" ומוקד תיירותי.
סיור בבית משיח בורוכוף ברחוב יפו ירושלים: נבנה בשנת 1908 על ידי ווילהלם דואיסברג ונקנה על ידי משיח בורוכוף יהודי בוכרי עשיר שהיה ממקימי בית היתומים הספרדי והפך להיות בנק ברקליס לאחר הקמת המדינה, בשנות 1971 התחבר בנק ברקליס עם מרכנתיל , המבנה "אקלקטי" ובעל "ארקדה".
סיור בבית נבון ביי: "בית מחניים" הראשון או בית נבון ביי ונבנה בשנת 1869 על ידי כריסטיאן פרידריך שפיטלר מבאזל שוויץ והיה בית מסיון "בית אחים" , ארבע שנים לאחר מכן עובר לידי יוהנס פרוטיגר ומסב את שם הבית "לבית מחניים" מספר בראשית, בית מחניים נמכר לאיש העסקים יוסף נבון ביי, איש עשיר שעוסק בסלילת הרכבת מיפו לירושלים וגר בבית מחניים עד שירד מנכסיו ועבר לצרפת.
סיור מודרך בשכונת אבן ישראל בירושלים: השכונה השישית שהוקמה מחוץ לחומות בשנת 1875 ושמה בא מהברכה של יעקב ליוסף "מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל" (בראשית מ"ט כ"ד). אב"ן בגימטריא 53 מקימי השכונה ובין מקימיה – יוסף ריבלין, ביניש סלנט ואריה לייב הורוביץ.
"אתר התיעוד טליתא קומי":בית יתומות גרמני שנהרס בשנות ה 70 ליד "המשביר המרכזי" הישן בפינת הרחובות בן־יהודה והמלך ג'ורג' ואת הרחב המשוחזרת של טליתא קומי תכננו יונס פיגארדו וחנה מינצקר.
בנין בית הכנסת האיטלקי בירושלים: בית הכנסת האיטלקי של קונליאנו ונטו ברחוב הלל 25, העיירה קונליאנו ונטו נמצאת 60 ק"מ צפונית לוונציה ועם הידלדלות הקהילה היהודי החלו להעלות את פריטי בית הכנסת למוזיאון יהדות איטליה או בית הכנסת האיטלקי, ארוץ הקודש עשוי מעץ ועליו עלה זהב.
בית מקובר ירושלים: בנין מגורים בסיגנון הבהואוס שנחנך בשנת 1936 וניתן לראות את התרמומטר היחידי בירושלים כנראה, עיצוב מוקפד ותוכנן על ידי האדריכלים אלכסנדר פרידמן ומאיר רובין.
סיור בבית האמנים ובית ספר בצלאל במרכז העיר ירושלים: בית האמנים בית לאמנים וציירים ירושלמיים וכאן היה "בצלאל" בתחילתו ומיסודו של פרופסור בוריס ש"ץ משנת 1 נזכיר כאן את דבריה של חברת הלח"י גאולה כהן שסיפרה על הרגעים בהם הושבו עצמותיהם של השניים ארצה (21/6/1975) "הגענו לשדה התעופה כמשלחת הלח"י בראשות יצחק שמיר. הארונות התקבלו בטקס צבאי מרשים יצחק שמיר, שהכיר את השניים הוזמן להיות נוכח ברגע פתיחת הארונות. קיוו שאולי יזהה את השניים. הארונות נפתחו, לא אשכח את ה"ואו" ששמעתי מפיו של יצחק שמיר, כך גם מפיותיהם של אנשי יחידת הרבנות הצבאית. הגופות היו שלמות לגמרי. כלום בהם לא היה רקוב, אפילו הבעת פניהם נותרה כשהייתה. מישהו מאנשי הרבנות הצבאית הזכיר אז את מאמר חז"ל שרימה אינה שלטת בהרוגי מלכות. כולם היו המומים". הרב ניסים אוחנה רבה של קהיר מעיד שמעולם לא שמע את צלילי התקוה מלאי הוד כמו ששרו השניים, עד היום מהדהדת שירת הגיבורים באוזניים.
מבצע חסידה בתש"ח.
בימים בהם המוסד מתעסק בקנייה של ציוד חיוני למדינה, זה מחזיר אותנו לימים אחרים… 1/4/1948
מחלונו ראה עמי קופר איך האנשים שלאורך המסלול המוזנח על יד בית דראס (באר טוביה של היום) קופצים משמחה למראה הפלאים של המטוס הגולש ונוחת על המסלול שלהם. כעבור שניות ספורות עטו על המטוס חבורת הסבלים, הטייסים נתקבלו בתרועה גדולה כגיבורים, ולאחר פחות מ-80 דקות המטוס ללא הנשק המריא חזרה, ושדה התעופה התרוקן מאנשים. הסיפור החל לאחר שאהוד אבריאל נשלח על ידי בן גוריון לאירופה לקנות נשק למלחמת העצמאות. אבריאל הצליח להשיג כמות נשק לא מבוטלת לטובת המלחמה, אך היו לו שתי בעיות. הראשונה הנשק היה בפראג והיה צריך להביאו לארץ. השנייה הבריטים שלטו בארץ ובדקו סחורה חשודה. המוח היהודי עבד שעות נוספות למצוא פתרון, ואז צץ במוחו של עמי רעיון- הוא פנה לחברת "אושן טרייד", ותמורת 10,000 דולר הטייסים הפסיקו לשאול שאלות. כדי לחסוך במקום הנשקים הוצאו מהארגזים, 200 רובים, 4 מאגים וכ 150,000 כדורים הועמסו על המטוס הקטן, תקלות רבות קרו במהלך הטיסה, אך לבסוף הטיסה הגיעה למקום המיועד. שמואל גבע מגדוד 53 של גבעתי ששמר על שדה התעופה מתאר את שעות ההמתנה כמורטות עצבים. שמעון אבידן, מפקד מבצע נחשון, ביטא בצורה אחרת את רגש ההל העמוקה שלו. הוא טיפס ועלה אל תל אביב הטייס והחל לנשק אתה רובים והמקלעים החדשים שלו אחד לאחד. שלושה ימים לאחר מכן חייליו של שמעון אבידן כבר השתמשו בנשקים אלו במבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים.
על אירוויזיון והסכמי שלום– בימים בהם הודיעו שהאירווזיון נדחה לשנה הבאה, ארצה להזכיר ימים עברו בהם ישראל זכתה באירווזיון. רוצה לחזור אתכם יחד ללילה של ה 31/3/1979 המקום- ירושלים, השיר המנצח…
בשבוע שלפני הרווזיון מדינת ישראל חתמה על הסכם שלום היסטורי עם מצרים (26/3/79 על הסכם זה נספר בפעם אחרת) החתימה הייתה ביום שני, ובמשך כל שאר השבוע דיווח העולם בהשתאות על תחושת האופוריה בישראל לצד ההכנות האחרונות לתחרות הארווזיון שהתקיימה בירושלים. התחושה הייתה שהשיר הסוחף והמלים "הללויה על מה שהיה ומה שעוד לא היה" נגעו במדויק בתחושה הלאומית.
לא היה שיר ולא הייתה מדינה שהיו יכולים לקחת מאיתנו את הניצחון הביתי.
רבות יסופר על גלגולו של השיר, על להקת "הכל עובר חביבי" שבחרה לא לשיר את השיר,
על ירדנה ארזי שהחליטה לוותר על השיר בשביל להנחות את האירווזיון. ועל כך שבחזרות האחרונות לפני האירווזויון התגלה שהשיר חורג ב19 שניות מ-3 הדקות המותרות לכל שיר, קובי אשרת המלחין מיד קיצר את השיר על מנת שיתאים לזמן, אך לא שכח להגיד לנגנים, שבמידה והשיר ינצח יש לנגן את הגרסה הארוכה. אם אני כותב פינה על כך כנראה שניצחנו באותו הלילה בפעם השנייה ברציפות עם השיר הללויה. ואנקדוטה קטנה לסיום.. ביום לאחר הניצחון ה1 באפריל הודיע שמעון שפר קריין קול ישראל שהשיר המנצח הולך להחליף את התקווה בתור המנון המדינה. המתיחה התגלתה כאשר מנחם בגין אמר בישיבת ממשלה שהוא לא יודע דבר על כך. מהניצחון ועד היום השיר זכה כמה פעמים במצעדי הפזמונים השונים, ואף נבחר להיות שיר הנושא של חגיגות עצמאות 70 למדינה.
חג הפסח והשואה בגטו וארשה במהלך אפריל התרבו בגטו שמועות על אקציה מתקרבת. למרות זאת המשיכו יהודי הגטו בהכנות לקראת הפסח. היו אף שאפו מצות, דאגו ליין והכשירו את הכלים לחג. מעדותו של חבר אי"ל, טוביה בוז'יקובסקי כמעט כל גטו ורשה חוסל, מאות אלפים נשלחו כבר להשמדה בטרבלינקה בשנת 1943 תש"ג בגטו נשארו כ-50,000 יהודים (מתוך יותר מ-450,000 יהודים שרוכזו בגטו). השמועות דיברו על כך שהגטו יחוסל עד לאחר הפסח. היהודים בגטו התכוננו לחג הקרב ובא, ובמקביל להכנות לחג היהודים התכוננו להלחם בגרמנים ולפתוח במרד, הבריחו נשקים, בנו עמדות, חלקו גזרות לחימה, חפרו בונקרים, כולם חיכו לרגע הנורא מכל שבו יפלשו הגרמנים אל תוך הגטו, ביד ניסן (19/4) באותם שעות בהם היהודים בחירוף נפש מסבים אל שולחן הסדר בבונקרים בעליות הגג, ובדירות פלשו הגרמנים לתוך הגטו והקרב החל.
תיאור הסדר בדירתו של הרב מייזל מפי טוביה ב. ״סרתי לבית מספר 4 שברחוב קוז'ה כדי להשיג ציוד עבור חבורת לוחמים שלנו. אך דרכתי על מפתן הבית, נזכרתי כי פסח היום. הבית, אנדרלמוסיה, אך השולחן בלב החדר, הוא לבדו עמד חגיגי פרוש ומוזר בין רהיטי החדר וכליו. ההגדה נאמרה לקול יריות והתפוצצויות שבקעו ועלו זו אחר זו, כל אותו הלילה בגטו. מבעד לחלונות חדרו ללא הרף זהוריות אש של בתים בוערים בסמוך, והאירו בחדר האפלולי את פני המסובין לשולחן. משהגיע ל״שפוך חמתך על הגויים״, געה הרב ובני משפחתו עמו בבכי גדול, הרגשה הייתה לי כי בכי זה, בכיים של נידונים למוות הוא…
הגרמנים החלו להצית את הגטו על מנת להכניע את היהודים המסתתרים, בית אחרי בית ולבסוף הגטו נפל והיהודים שנתפסו נשלחו להשמדה- הגטו החזיק מעמד כמעט ארבעה שבועות ונפל ביא' אייר 16/5/1943
(להרחבה אפשר לקרוא-דגלים מעל הגטו משה ארנס, בימי כליון ומרד- צביה לובטקין, לבני הנעורים דמעות של אש-דבורה עמר), המסעות לפולין, ימי השואה והרב לאו.. בימים בהם בוטלו כל המסעות של בני הנוער בפולין, מסע חשוב שכל בן נוער מתלבט אם לטוס אליו אלפי בני נוער כבר לא יטוסו השנה אך זה הזמן להיזכר מתי הכל התחיל.. לקראת ציון 20 שנה לפרוץ מרד גטו ורשה (יד ניסן תש'ג 5/4/63) הוציאו משלחת ראשונה שתסייר בפולין, בגטאות, ביערות ובמחנות ההשמדה ואת המסע תסיים בטקס מרגש בגטו ורשה, קבוצה לא גדולה של נערים ונערות ארזו מזוודות וטסו לאדמת פולין, האדמה שבה נרצחו מיליוני בני עמם. טסו על מנת להתחבר.
מאז ועד היום עשרות רבות של מסעות של נערים ונערות בכל שנה טסים לפולין מכלל בתי הספר, דתיים וחילונים, יהודים וערבים כולם מבינים את החשיבות של המסע הזה לתהליך ההתבגרות וחיזוק הקשר להיסטוריה ולהווה. הרב ישראל מאיר לאו ניצול שואה בעצמו מספר על המסעות לפולין
" 700 בני נוער, מלווים במבוגרים מכל העולם, החלו את ביקורם במוזאון של אושוויץ כשלעינהם נתגלו לראשונה בחייהם, מזוודות, שערות, טליתות שהיו של בני אדם חיים אשר נטבחו על האדמה ההיא. הצעדה יצאה לדרך, שלובי זרוע בלי להשמיע קול, צעדו הנערים והמבוגרים במעלים בצבעי תכלת, ועל גבם מגן דוד לבן, על פסי הרכבת שעליהם הגיעו כל הרכבות לאושוויץ ומשם המשכיו למשרפות של בירקנאו.
צעדתי בראש הטור עד שהגענו לרמפה, מעבר למקום שבו מנגלה יימח שמו, ערך את הסלקציה.
אותו אגודל אשר קבע גורלות אדם, אגודל שסימן מי יילך ימינה ומי שמאלה, מי לחיים ומיל מוות.
כשנחזור לירושלים בקשתי מהם, נשקו את האדמה. מישחוזר מפולין אין עוד בליבו כל היסוס לגבי זכותנו לבית ולמולדת משלנו. סיורים טיולים וימי גיבוש בתל אביב יפו, ימי כיף מזמרים בתל אביב, סיורים לגופים ומוסדות בירושלים מעין כרם ושוק מחנה יהודה ועד לעיר העתיקה, סיור היציאה מן החומות בירושלים, סיורים לקבוצות מחיפה לעכו, מפקיעים לצפת ומראש פינה ליסוד המעלה, סיורים וטיולים בבאר שבע אשקלון ואשדוד, ראשון לציון נס ציונה ורחובות. קרל חוץ קונסול שוויצרי וימי השואה .. הודים מצילים יהודים.
סיפור קצר ובסופו הזמנה להרצאה חינם הערב ב21:00
משה קראוס הציל עשרות אלפי יהודים בבודפשט- ואתם ככל הנראה לא שמעתם עליו כלל…
בפינה היום אנסה לספר לכם על יהודי זה.
כפי שסיפרתי אתמול, הגרמנים כבשו את הונגריה לקראת סוף המלחמה, ומרגע שהחלו המשלוחים, נשלחו ונרצחו באושוויץ כ 12,000 יהודים כל יום.
קראוס שהיה הנציג של המשרד הארצישאלי בבודפשט. הבין שהוא חייב למצוא דרך להציל יהודים, כמה שיותר יהודים. בתור ראש המשרד הוא קיבל 1500 סרטפיקטים אישיים (אישורי עלייה לארץ) מספר קטן מידי,אתו הוא רצה להגדיל. יחד עם קרל לוץ – קונסול שוויץ בבודפשט הצליחו להגדיל בדרכי ערמה את האישורים האישיים לאישורים משפחתיים, כך שיכלו לתת אישור נתינות זרה ל 7,800 איש. בכישרון, אומץ וערמה, הצליח קראוס להפוך גם את 7,800 האישורים האישיים למשפחתיים, כך שמספר האנשים יכול להגיע לכ- 40,000 איש שיכלו לקבל אישור עלייה לארץ ישראל בחסות שווייץ- מה שהפך אותם לנתינים זרים, ובעצם מוגנים מהנאצים.
בשלב זה משה קראוס מגייס את בני הנוער שיעבדו כל הלילה-לאחר שעות העבודה של שגרירות שווייץ, בהדפסת אישורים חדשים, החתמה, מיספור, כתיבה בספר ולבסוף חלוקת ה-"שוץ-פאס " (אישורים) ליהודים.
השמועה עוברת בין היהודים ורבים מהם צובאים על מפעל הזכוכית (לימים יקרא בית הזכוכית) שם ישבו הצוות של משה קראוס, בתפילה ותקווה להצליח לקבל אישור- אישור שייתן חיים.
קראוס התלבט מאוד האם להדפיס יותר מ40,000 אישורים, או שאולי דבר זה יגרום לגילוי התרמית, כאשר מתחילים הגירושים מבודפשט ההתלבטות של קראוס נגמרת והוא מספיק להדפיס עוד 10.000 אישורים.
קרל לוץ, בעידודו של קראוס רוכש מעל 70 בתים ברחבי בודפשט – בתים שמוגדים כשטח שגרירות שווייץ ולשם מעבירים את עשרות אלפי היהודים. אבל לגרמנים היו שליחים נאמנים שיעשו בשבילם את העבודה… ההונגרים שמו לב שלא כל היהודים שהיו ברשימות נכנסו לגטו, והחלו להתפרץ לבתים דיפלומטים ולגרור משם יהודים אל נהר הדנובה , שם ירו בהם. רק זוגות הנעלים שנותרו מיותמות על הגדה נשארו עדות אילמת במקום…
תעוזתו של לוץ הגיעה עד לידי כך שנסע אחרי צעדות המוות והדפיס ברכב תעודות חדשות לכל מי שאמר את שמו, וכך הציל את חייו. לאחר השואה הוכרז לוץ כחסיד אומות העולם. כל המציל נפש אחת מישראל. ניפגש הערב בשעה 21:00 להרצאה מרתקת – משערי אושוויץ לשערי בית המשפט – על ניצולים שהצילו ותקומתה של מדינה. נפתלי חן-ערך הדרך.
לקריאה מוספת על עוטף עזה וסיפורי גיבורים אזרחים ולוחמים בשבת השחורה
"סיורים מודרכים בעוטף עזה חרבות ברזל בין שדרות לקיבוץ רעים מושב תקומה ומסיבת הנובה".
